בבית המשפט העליון
בש"פ 5672/08
בש"פ 5681/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העוררת בבש"פ 5672/08:
המשיבה בבש"פ 5681/08:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בבש"פ 5672/08:
העורר בבש"פ 5681/08:
אברהם סטואר
עררים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בב"ש 91296/08 וב"ש 91368/08, מיום 23.6.08, שניתנו על ידי כבוד השופט ג' נויטל
תאריך הישיבה: כ"ב בסיון התשס"ח (25.06.08)
בשם העוררת: עו"ד אליעד ויינשל
בשם המשיב: עו"ד יורם שפטל ; עו"ד חצרוני
החלטה
1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בחודש מאי 2007, יוחסו לאברהם סטואר (להלן: המשיב) מספר אישומים, ובמרכזם עומדת הטענה לפיה הוא פנה לאחד - סרגיי טפלינסקי (להלן: סרגיי), והציע לו תשלום תמורת ביצועם של מעשי רצח. המשימה הראשונה שהוטלה על סרגיי היתה בחודש פברואר 2007, ויעדה היה אדם בשם יואב סיני. בתאריך 14.2.07 יצא סרגיי לבצע את זממו כשהוא חמוש באקדח אותו מסר לו המשיב. סרגיי הבחין בקורבנו נכנס לרכב עם אשתו, ואז החליט שלא להמיתו אלא לגרום לו חבלה חמורה בלבד. לצורך כך הוא ניגש לרכב וירה לעבר סיני מספר יריות שפגעו בכתפו וברגלו הימנית.
בחודש אפריל 2007 פנה המשיב לסרגיי והורה לו לרצוח אדם נוסף - איציק כהן (להלן: כהן), ובכך עוסק האישום השני. הפעם צירף סרגיי לקשר, על פי עצתו של המשיב, אדם נוסף (איליה חודונוב). בתאריך 12.4.07 הגיעו השניים רכובים על אופנוע לאזור ביתו של כהן, אולם בסופו של דבר הם לא הוציאו את זממם אל הפועל, הואיל ונעצרו בידי שוטרים.
באישום השלישי שבכתב האישום נטען, כי בתאריך 23.2.07 נסע המשיב עם סרגיי על אופנוע, ולפתע הבחין באחד - איציק פרץ. המשיב ירד מהאופנוע, שלף אקדח וירה לעבר פרץ מספר יריות מתוך כוונה לאיים עליו, ובהמשך גם תקף אותו. להשלמת התמונה אוסיף, כי גם סרגיי ואיליה הועמדו לדין, ומכח הסדר טיעון נדון הראשון לאחת-עשרה שנות מאסר, בעוד שהאחר נדון לשש שנות מאסר. כמו כן, נגזר לשניים מאסר על-תנאי, וסרגיי חויב לפצות את יואב סיני בסכום של שבעים וחמישה אלף ש"ח.
2. בחודש ספטמבר 2007 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטה מנומקת ומפורטת שעסקה גם בעניינם של סרגיי ואיליה, נקבע כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האישום, ואלו נסמכות, בית היתר, על גרסאות מפלילות שמסרו סרגיי ואיליה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נוכח חומרתן של העבירות אשר יוחסו למשיב, אין מקום לבדיקה של חלופת מעצר. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, והוא נדחה.
3. בחודש פברואר 2008, משחלפו תשעה חודשים מאז הגשתו של כתב-האישום, עתרה המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, ולבקשה זו נעתרתי, מכח סמכותי לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בעקבות כך הוגשה בקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר, תחילה לבית משפט זה ואחר כך לבית המשפט המחוזי, ובמרכזה הטענה כי המדינה טרם העבירה לידי התביעה את מלוא חומר הראיות, וכי לתיק נקבעו ששה מועדי שמיעה בלבד, בחודשים נובמבר ודצמבר 2008, וכתוצאה מכך אמור המשיב לשהות במעצר של כשנה וחצי קודם שיישמע ראשון העדים.
בתום הדיון באותה בקשה, הוחלט להותיר את המשיב במעצר. ברם, שאלה זו שבה ועלתה בחודש מאי 2008, כאשר המדינה עתרה להארכה שנייה של מעצר המשיב. כב' השופט ס' ג'ובראן, בפניו הונחה הבקשה, דחה את הדיון בה כדי לאפשר למדינה לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדים את המועדים לשמיעת של התיק, ומשהדבר לא התאפשר, הורה בית המשפט לערכאה הדיונית לבחון חלופת מעצר אותה יציע המשיב. וכך נימק חברי את החלטתו:
"אין חולק כי מדובר בתוצאה קשה [השחרור], שהסיכון בה אינו מועט. אך לא ניתן לשאת עוד את המשך מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח למשך תקופה כה ארוכה מעבר לתום תשעת החודשים שהוקצבו לסיום משפטו, מבלי שיתקיים כל דיון לבירור אשמתו".
בעקבות כך, החליט בית המשפט המחוזי בתאריך 23.6.08 לשחרר את המשיב למעצר בית, בהשגחתם של שני מפקחים. כמו כן, נקבע כי למשיב יוצמד אזיק אלקטרוני, והוא חויב להפקיד ערבויות שונות, וביניהן סכום של 400 אלף ש"ח במזומן. עוד בטרם מילא המשיב אחר תנאי השחרור, הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר, תוך שהיא מסתמכת על מידע מודיעיני שהוצג לעיונו של השופט בלבד. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לשנות מהחלטת השחרור, אולם קבע כי סכום ההפקדה במזומן יהיה 1 מיליון ש"ח, והערבויות הנוספות - 3 מיליון ש"ח.
4. כנגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי משיגים שני הצדדים בפני. המדינה סבורה (בבש"פ 5672/08) כי הנתונים הנוספים שהציגה במעמד צד אחד לבית המשפט קמא, מצדיקים את המשך מעצרו של המשיב. מנגד, משיג המשיב (ברש"פ 5681/08) על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעיין בחומר חסוי, וכן משיג הוא על סכומן של הערבויות בהן הותנה השחרור.
5. לסוגיית העיון בחומר החסוי, נטען כי הדבר נעשה ללא הסמכה בדין, הואיל ומשהוגש כתב אישום, כל חומר הראיות צריך לעמוד לעיונו של הנאשם, למעט ראיה שהוצאה בעניינה תעודת חיסיון, ובית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשת הנאשם להסיר חיסיון זה.
אין בידי לקבל השקפה זו. סעיף 15(ג) ובמיוחד סעיף 15(ה) לחוק המעצרים, קובעים את סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר חסוי. סמכות זו יוחדה לשלבי המעצר לצורכי חקירה, וממילא לפני הגשתו של כתב-אישום. המחוקק נמנע מלקבוע הוראה דומה בהליכים שלאחר הגשתו של כתב אישום, ולצורך הדיון וההכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (ראו סעיף 21 לחוק המעצרים). חסר זה אינו מקרי והיגיון בצידו, לאמור, מרגע שהוגש כתב אישום, עומדת לנאשם זכות המעוגנת בדין (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982) לעיין בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום. החריג לכך הן ראיות שבגינן הוצאה תעודת חיסיון אם מחמת טובת המדינה או טובת הציבור. ככל שמוצאת תעודה כזו, עומדת לנאשם הזכות להשיג עליה בפני בית המשפט המוסמך, מכוח סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות.
חרף האמור עד כה, אינני סבור כי נפל פגם בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי. בקשתה של המדינה מיום 23.6.08 היתה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, והתנאים לקיומו של הליך זה נקבעו בסעיף 52 לחוק המעצרים לאמור: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". מלשונו של סעיף 52 עולה אפוא, כי תנאי לקיומו של עיון חוזר הוא שלידי התביעה הגיע חומר חקירה נוסף, כזה שלא היה בידיה לא בעת הגשתו של כתב האישום ולא בעת שהוחלט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. הליך זה שונה מן ההליך שלפי סעיף 21 לחוק המעצרים, ולמעשה דומה הוא להליך המעצר לצרכי חקירה לפי סעיף 15 לחוק. ובמלים אחרות, כדי שבית המשפט יהיה רשאי לעיין בחומר חסוי בשלב בו עשה זאת בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב, צריכים היו להתקיים שניים - בבסיס המידע מצויות עובדות חדשות שהתרחשו זה מקרוב ולא היה ידוע עליהן, וכי ההליך הוא באופיו חקירתי ואפשר שיניב כתב אישום נוסף. מטבע הדברים, יתקשה בית המשפט לקבוע אם שני אלה מתקיימים בחומר הנוסף מבלי לעיין בו ולקבל הסברים בכתב או במעמד צד אחד מפיהם של גורמי התביעה. לפיכך, עיינתי אף אני באותו חומר, ומסקנתי היא כי לכאורה אותם שני תנאים מוקדמים מתקיימים בחומר שהוגש לעיונו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך, לא נפל פגם בהחלטתו לעיין בו ולבסס עליו את החלטתו.
באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, סבורני כי הערכאה קמא לא שגתה בתוצאה אליה הגיעה. הבסיס להחלטה היה השקפתו של בית המשפט העליון, כי נוכח השיהוי הממושך בהליכים בעניינו של המשיב, והעדר יכולת לצפות מתי יסתיימו, נכון לשחררו לחלופת מעצר. בנתונים שהביאו את בית המשפט קמא לאותה החלטה, לא חל כל שינוי, הואיל וכבר עתה ברור שעד לתחילת שמיעתם של עדי התביעה יחלפו חודשים לא מעטים, ועד אשר יסתיימו ההליכים תידרשנה הארכות מעצר רבות ונוספות. עם זאת, נוכח המידע שהוצג לבית המשפט המחוזי, נכון היה להחמיר בערבויות בהן הותנה שחרור המשיב, ועל כן התוצאה אליה הגיע בית המשפט הנה ראויה ומאוזנת.
אשר על כן, לא מצאתי מקום להיעתר למי מן העררים שהונחו בפני, והם נדחים.
ניתנה היום, י' בתמוז התשס"ח (13.07.08).
בש"פ 5672/08
בש"פ 5681/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העוררת בבש"פ 5672/08:
המשיבה בבש"פ 5681/08:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בבש"פ 5672/08:
העורר בבש"פ 5681/08:
אברהם סטואר
עררים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בב"ש 91296/08 וב"ש 91368/08, מיום 23.6.08, שניתנו על ידי כבוד השופט ג' נויטל
תאריך הישיבה: כ"ב בסיון התשס"ח (25.06.08)
בשם העוררת: עו"ד אליעד ויינשל
בשם המשיב: עו"ד יורם שפטל ; עו"ד חצרוני
החלטה
1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בחודש מאי 2007, יוחסו לאברהם סטואר (להלן: המשיב) מספר אישומים, ובמרכזם עומדת הטענה לפיה הוא פנה לאחד - סרגיי טפלינסקי (להלן: סרגיי), והציע לו תשלום תמורת ביצועם של מעשי רצח. המשימה הראשונה שהוטלה על סרגיי היתה בחודש פברואר 2007, ויעדה היה אדם בשם יואב סיני. בתאריך 14.2.07 יצא סרגיי לבצע את זממו כשהוא חמוש באקדח אותו מסר לו המשיב. סרגיי הבחין בקורבנו נכנס לרכב עם אשתו, ואז החליט שלא להמיתו אלא לגרום לו חבלה חמורה בלבד. לצורך כך הוא ניגש לרכב וירה לעבר סיני מספר יריות שפגעו בכתפו וברגלו הימנית.
בחודש אפריל 2007 פנה המשיב לסרגיי והורה לו לרצוח אדם נוסף - איציק כהן (להלן: כהן), ובכך עוסק האישום השני. הפעם צירף סרגיי לקשר, על פי עצתו של המשיב, אדם נוסף (איליה חודונוב). בתאריך 12.4.07 הגיעו השניים רכובים על אופנוע לאזור ביתו של כהן, אולם בסופו של דבר הם לא הוציאו את זממם אל הפועל, הואיל ונעצרו בידי שוטרים.
באישום השלישי שבכתב האישום נטען, כי בתאריך 23.2.07 נסע המשיב עם סרגיי על אופנוע, ולפתע הבחין באחד - איציק פרץ. המשיב ירד מהאופנוע, שלף אקדח וירה לעבר פרץ מספר יריות מתוך כוונה לאיים עליו, ובהמשך גם תקף אותו. להשלמת התמונה אוסיף, כי גם סרגיי ואיליה הועמדו לדין, ומכח הסדר טיעון נדון הראשון לאחת-עשרה שנות מאסר, בעוד שהאחר נדון לשש שנות מאסר. כמו כן, נגזר לשניים מאסר על-תנאי, וסרגיי חויב לפצות את יואב סיני בסכום של שבעים וחמישה אלף ש"ח.
2. בחודש ספטמבר 2007 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהחלטה מנומקת ומפורטת שעסקה גם בעניינם של סרגיי ואיליה, נקבע כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת האישום, ואלו נסמכות, בית היתר, על גרסאות מפלילות שמסרו סרגיי ואיליה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נוכח חומרתן של העבירות אשר יוחסו למשיב, אין מקום לבדיקה של חלופת מעצר. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, והוא נדחה.
3. בחודש פברואר 2008, משחלפו תשעה חודשים מאז הגשתו של כתב-האישום, עתרה המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, ולבקשה זו נעתרתי, מכח סמכותי לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בעקבות כך הוגשה בקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר, תחילה לבית משפט זה ואחר כך לבית המשפט המחוזי, ובמרכזה הטענה כי המדינה טרם העבירה לידי התביעה את מלוא חומר הראיות, וכי לתיק נקבעו ששה מועדי שמיעה בלבד, בחודשים נובמבר ודצמבר 2008, וכתוצאה מכך אמור המשיב לשהות במעצר של כשנה וחצי קודם שיישמע ראשון העדים.
בתום הדיון באותה בקשה, הוחלט להותיר את המשיב במעצר. ברם, שאלה זו שבה ועלתה בחודש מאי 2008, כאשר המדינה עתרה להארכה שנייה של מעצר המשיב. כב' השופט ס' ג'ובראן, בפניו הונחה הבקשה, דחה את הדיון בה כדי לאפשר למדינה לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדים את המועדים לשמיעת של התיק, ומשהדבר לא התאפשר, הורה בית המשפט לערכאה הדיונית לבחון חלופת מעצר אותה יציע המשיב. וכך נימק חברי את החלטתו:
"אין חולק כי מדובר בתוצאה קשה [השחרור], שהסיכון בה אינו מועט. אך לא ניתן לשאת עוד את המשך מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח למשך תקופה כה ארוכה מעבר לתום תשעת החודשים שהוקצבו לסיום משפטו, מבלי שיתקיים כל דיון לבירור אשמתו".
בעקבות כך, החליט בית המשפט המחוזי בתאריך 23.6.08 לשחרר את המשיב למעצר בית, בהשגחתם של שני מפקחים. כמו כן, נקבע כי למשיב יוצמד אזיק אלקטרוני, והוא חויב להפקיד ערבויות שונות, וביניהן סכום של 400 אלף ש"ח במזומן. עוד בטרם מילא המשיב אחר תנאי השחרור, הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר, תוך שהיא מסתמכת על מידע מודיעיני שהוצג לעיונו של השופט בלבד. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום לשנות מהחלטת השחרור, אולם קבע כי סכום ההפקדה במזומן יהיה 1 מיליון ש"ח, והערבויות הנוספות - 3 מיליון ש"ח.
4. כנגד אותה החלטה של בית המשפט המחוזי משיגים שני הצדדים בפני. המדינה סבורה (בבש"פ 5672/08) כי הנתונים הנוספים שהציגה במעמד צד אחד לבית המשפט קמא, מצדיקים את המשך מעצרו של המשיב. מנגד, משיג המשיב (ברש"פ 5681/08) על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעיין בחומר חסוי, וכן משיג הוא על סכומן של הערבויות בהן הותנה השחרור.
5. לסוגיית העיון בחומר החסוי, נטען כי הדבר נעשה ללא הסמכה בדין, הואיל ומשהוגש כתב אישום, כל חומר הראיות צריך לעמוד לעיונו של הנאשם, למעט ראיה שהוצאה בעניינה תעודת חיסיון, ובית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשת הנאשם להסיר חיסיון זה.
אין בידי לקבל השקפה זו. סעיף 15(ג) ובמיוחד סעיף 15(ה) לחוק המעצרים, קובעים את סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר חסוי. סמכות זו יוחדה לשלבי המעצר לצורכי חקירה, וממילא לפני הגשתו של כתב-אישום. המחוקק נמנע מלקבוע הוראה דומה בהליכים שלאחר הגשתו של כתב אישום, ולצורך הדיון וההכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (ראו סעיף 21 לחוק המעצרים). חסר זה אינו מקרי והיגיון בצידו, לאמור, מרגע שהוגש כתב אישום, עומדת לנאשם זכות המעוגנת בדין (סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982) לעיין בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום. החריג לכך הן ראיות שבגינן הוצאה תעודת חיסיון אם מחמת טובת המדינה או טובת הציבור. ככל שמוצאת תעודה כזו, עומדת לנאשם הזכות להשיג עליה בפני בית המשפט המוסמך, מכוח סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות.
חרף האמור עד כה, אינני סבור כי נפל פגם בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי. בקשתה של המדינה מיום 23.6.08 היתה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, והתנאים לקיומו של הליך זה נקבעו בסעיף 52 לחוק המעצרים לאמור: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". מלשונו של סעיף 52 עולה אפוא, כי תנאי לקיומו של עיון חוזר הוא שלידי התביעה הגיע חומר חקירה נוסף, כזה שלא היה בידיה לא בעת הגשתו של כתב האישום ולא בעת שהוחלט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. הליך זה שונה מן ההליך שלפי סעיף 21 לחוק המעצרים, ולמעשה דומה הוא להליך המעצר לצרכי חקירה לפי סעיף 15 לחוק. ובמלים אחרות, כדי שבית המשפט יהיה רשאי לעיין בחומר חסוי בשלב בו עשה זאת בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב, צריכים היו להתקיים שניים - בבסיס המידע מצויות עובדות חדשות שהתרחשו זה מקרוב ולא היה ידוע עליהן, וכי ההליך הוא באופיו חקירתי ואפשר שיניב כתב אישום נוסף. מטבע הדברים, יתקשה בית המשפט לקבוע אם שני אלה מתקיימים בחומר הנוסף מבלי לעיין בו ולקבל הסברים בכתב או במעמד צד אחד מפיהם של גורמי התביעה. לפיכך, עיינתי אף אני באותו חומר, ומסקנתי היא כי לכאורה אותם שני תנאים מוקדמים מתקיימים בחומר שהוגש לעיונו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך, לא נפל פגם בהחלטתו לעיין בו ולבסס עליו את החלטתו.
באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, סבורני כי הערכאה קמא לא שגתה בתוצאה אליה הגיעה. הבסיס להחלטה היה השקפתו של בית המשפט העליון, כי נוכח השיהוי הממושך בהליכים בעניינו של המשיב, והעדר יכולת לצפות מתי יסתיימו, נכון לשחררו לחלופת מעצר. בנתונים שהביאו את בית המשפט קמא לאותה החלטה, לא חל כל שינוי, הואיל וכבר עתה ברור שעד לתחילת שמיעתם של עדי התביעה יחלפו חודשים לא מעטים, ועד אשר יסתיימו ההליכים תידרשנה הארכות מעצר רבות ונוספות. עם זאת, נוכח המידע שהוצג לבית המשפט המחוזי, נכון היה להחמיר בערבויות בהן הותנה שחרור המשיב, ועל כן התוצאה אליה הגיע בית המשפט הנה ראויה ומאוזנת.
אשר על כן, לא מצאתי מקום להיעתר למי מן העררים שהונחו בפני, והם נדחים.
ניתנה היום, י' בתמוז התשס"ח (13.07.08).
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
